חמישי הפך להיות אחד הימים האהובים עלי.
אני בדרכי הביתה ברכבת שמלאה בחיילים גם הם בדרכם לביתם. מרגש לראות אותם.
התיישבתי ליד חייל צעיר, השיחה שבינו לבין צעיר אחר שנראה בגילו אבל לבוש אזרחי, מידי פעם תופסת לי את האוזן.
משתדלת להתעלם כדי לנצל את הזמן שלי להשלמת משימות, אבל אז השיחה הופכת למעניינת "איזו טעות עשיתי, לא הייתי צריך להתגייס. אתה חכם עובד ולומד, כל הכבוד לך".
נצבט לי הלב. הבחור השני מרוצה מעצמו קם ויורד מהרכבת.
כאן כבר לא התאפקתי ופניתי לחייל:
"אל תשבר, התגייסת כבר ונכון שבצבא זה יכול להיות קשה, גם לי היה קשה וסבלתי, אבל אם כבר התגייסת ואתה עושה צבא אז תמצא את הדרך לעשות את זה הכי טוב שאתה יכול עבורך".
היום אני מתנדבת בארגון נפלא בשם "בניה- כדי שלכל חייל תהיה משפחה" ובמסגרתו ואני גם מלווה חייל בודד. נזכרתי בו לרגע.
המחשבות שלי נקטעות, אני שומעת אותו בקול תובעני "מה היה לך קשה? ממה סבלת? גם את היית בקרבי? בגולני?"
לא הספקתי לעכל את התגובה שלו ועניתי עם חיוך "לא" וקצת משתוממת מהשאלה, הוא לא יודע שבנות לא עושות שירות כזה?
לקח לי זמן להבחין בציניות שלו. אולי כי פשוט לא רציתי לשמוע אותה.
"אתה לא מכיר אותי ואתה כבר יודע להגיד אם היה לי קשה או אם סבלתי או לא?"
"אני לא שופט אותך, אבל אני כבר שואל את עצמי מה כבר יכולת לסבול?"
רביעיית הכיסאות בצידה השני של הרכבת כולם שם מסתכלים עלינו עכשיו, גם אלה שלא מצאו מקום ועומדים לידם.
אי נוחות רגעית, הפעם אני כבר יותר נחושה. "זה יפה שאתה קופץ לשפוט ככה בלי לדעת באמת".
מסתבר שהוא נחוש לא פחות ממני, "המפקד שלך אמר לך שהוא יחתוך אותך?" שהוא "ישבור אתכם"? מבפנים התכווצתי, אבל לא העזתי להראות לו.
"את לא יודעת איך הוא מדבר ומתייחס אלינו"…
אני יודעת שזה חלק מהדרך לחשל את החיילים, אבל, אני יודעת גם שיש אנשים שמתגייסים כשהם סובלים מטראומות שונות וכשפונים אליהם בצורה כזאת, הם חווים את זה כאיום אמיתי על הקיום שלהם וכמשהו מאוד אישי.
בעוד כמה רגעים אני אבין שהמחשבה הזאת לא סתם עלתה לי לראש…
החייל ממשיך, "עזבי, זה לא בשבילי אני לא צריך את זה אני רוצה להשתחרר.
באתי, התגייסתי רציתי לתרום. מה אני צריך את זה? אני אשתחרר ואלך להיות קבלן בניין.. את לא מבינה מה עברתי, "לפני שנה החייתי את סבא שלי, בסוף הוא נפטר לי בידיים…. וכנראה שבצבא קרה משהו שהעיר לי את המקום הזה ואני לא מסוגל קשה לי לא יודע…" הסתדרה לי חתיכה בפאזל.
"חוץ מזה אני לא מסתדר במסגרות את יודעת כמה מסגרות העבירו אותי!? שש מסגרות! אין לי בגרות, יש לי דיסלקציה ודיסקלקוליה והפרעות קשב. וחשבון, את לוח הכפל אני לא יודע"
חייכתי "אז אתה אומר שאתה בחברה טובה? אני מכירה כמה כאלה שהיום הם אנשים מאוד מצליחים, שהצליחו לזנק מאותו מקום!"
לרגע הוא נראה המום ואז הוא הגניב אלי מבט מבויש עם חיוך ואמר לי "את אדם מיוחד את יודעת? אני מרגיש שאכפת לך ואת הבן אדם הראשון שמקשיב לי.. אבא שלי כל הזמן אומר לי תהיה טוב תמצא דרך להסתדר, הבעיה שאני לא יודע איך להיות טוב, לא יודע איך להסתדר אני לא מצליח"
חייכתי אליו לא עניתי מיד ואז עניתי "מעולה! אז מה שאתה בעצם אומר זה שאתה רוצה אתה רק לא יודע עוד איך, זה בסדר.
הכי פשוט זה לראות מה אחרים עושים שונה ממך ואיך הם "מסתדרים" נכון? כי הרי לא כולם מגיבים למפקד שלך כמוך נכון?"
אתה עושה את מה שאתה עושה, כי זה מה שאתה מכיר, אבל אם תסתכל טיפה לצדדים ואולי גם תתחיל להקשיב לקולות אחרים, תוכל ללמוד איך הם עושים את מה שהם עושים ומה הם עושים שונה ממך וגם אתה תוכל לעשות את אותם הדברים בדיוק לא? הרי ביננו, גם הם בני אדם ואם הם יכולים להתנהל ככה אז גם אתה יכול לא?
"את לא מבינה המפקד הזה שונא אותי!" "הוא לא שונא אותך, הוא לא מכיר אותך בשביל לשנוא אותך, ואם לא עלייך, הוא כבר ימצא מישהו אחר לצעוק עליו."
"לא לא את לא מבינה הוא עומד מולי וצועק "מה אתה לא מבין מה אתה מפגר? מי מדבר ככה תגידי מי?! איפה דרך ארץ?! איפה יחס מכבד ללוחמים שלך?! מה הוא חושב שהוא?!" "עזוב, אולי הוא צועק כי הוא צריך להרגיש גבר ויש לו כזה קXX" שברתי את הקרח, הוא התפקע מצחוק.
"תקשיב, יש לו בעיה אני מסכימה איתך, אבל הוא לא רלוונטי, אתה אומר שאתה רוצה להשתחרר, אז תשתחרר, זו בחירה שלך, אבל אמרת שקשה לך במסגרות באופן כללי, שבעבר נפלטת כבר משישה בתי ספר ושאתה לא מצליח להסתדר, בכל זאת התגייסת לקרבי כדי לעשות שירות משמעותי נכון? ומה אם הצבא זו הזדמנות בשבילך ללמוד משהו שעד היום לא הצלחת בו?
מה אם זה שיעור שהגיע הזמן שתלמד אותו כבר? היום זה המפקד, מחר זה יהיה הבוס או עובד שאתה לא תסתדר אתו ומה אז? וחוץ מזה אמרת שאתה רוצה להיות קבלן בניין, נכון?
אז יהיו לך לקוחות ויהיו לך ספקים ותמיד יהיה מישהו שלא יבוא לך בטוב ומה תעשה אז? שוב תהרוס לעצמך ותוותר על החלום שלך בגלל מישהו אחר? אולי יש לך פה הזדמנות להפוך למפקד בעצמך יום אחד ולוודא שלא יתייחסו ככה לחיילים במצבך, מה אתה אומר?" הוא נשאר עם המחשבות.
סיפרתי לו על מיכאל בן שטרית, הוא מיד התחבר לסיפור שלו.
אותו מיכאל, שהיה נער בעייתי, התגייס לצבא במסגרת נערי רפול, השתחרר ועבד כנהג משאית עד שיום אחד הוא הבין שהוא יכול יותר מזה ולמרות המקום שממנו הוא התחיל והפך לאחד המנהלים המצליחים במערכת החינוך והיום הוא מנהל את אגף החינוך בקריית מלאכי. ראיתי את העיניים שלו נדלקות.
נתתי לו את הטלפון שלי הסברתי לו מה אני עושה ב"בניה" וביקשתי שאם יש משהו שאני יכולה לעזור בו שייצור איתי קשר.
"את בן אדם טוב את יודעת?" "גם אתה" עניתי "תודה לך שהקשבת לי מאוד הרגעת אותי".
ירדנו מהרכבת, הוא שאל עוד קצת עלי. סיפרתי לו שהחיים שלי היום שונים.
ראיתי מבט מלא תקווה בעיניים שלו, סיפרתי שאני זינקתי מהמקום שהייתי בו ושזה מה שהיום אני עושה עם אנשים מזניקה אותם קדימה.
הגענו לתחנת האוטובוס שלו איחלנו שבת שלום.
ראיתי את החיוך שהוא נשאר איתו תהיתי אם הוא באמת יתקשר…
