איך באמת זה קרה שנפלתי במדרגות, נשארתי בחיים ואיך תת המודע שלי פעל נגדי עד שהבנתי את זה ושיניתי.
ואיך כל זה יעזור גם לכם, כשאתם נופלים ורוצים לקום מנצחים…
לפני מספר ימים כשחזרתי מפגישה נפלתי במדרגות הנעות של תחנת הרכבת.
אם זה לא היה כל כך כואב, יש מצב שאפילו הייתי צוחקת. אבל גם היום כשבועיים לאחר המקרה, עדיין רק המחשבה על הכאב מהנפילה שחוויתי מעביר בי תחושת כאב בכל הגוף.
יותר מהכאב של הנפילה, החבלות על שתי הרגליים, בוהן מדממת, הברך שעדיין מתנוסס עליה סימן כחול (איך זה שאני תמיד חוטפת תמיד באותה הברך???) הרגשתי את האגו שנפגע.
ברצינות! הדבר הבא שעבר לי בראש כשנפלתי, יחד עם שטף המחשבות היה: "אם מישהו ראה אני מתה" ו"איזה פאדיחות"….
וזה לא סתם שנפגע לי האגו, זה היה המגוחך באופן שבו נפלתי.
אז מה בדיוק קרה?
חזרתי מפגישה נפלאה, הרגשתי מעולה! עצרתי בדוכן ספרים שאני כל כך אוהבת והתמוגגתי.
כמובן שלא התאפקתי, אז קניתי שלושה ספרים מעולים שרציתי לקנות כבר מזמן. וזה שהם היו גם במבצע, אז בכלל הייתי בשמיים!
קניתי לילדים ספר ילדים אינטראקטיבי, מסוג הספרים שאני יודעת שהם מאוד אוהבים. גם הוא היה במבצע ונוספו לקניה עוד שש חוברות לעבודה בקיץ עם הילדים.
כל המידע הזה באמת חסר משמעות, למעט העובדה שהוא נותן תמונה של כובד המשקל שסחבתי, מה שיהיה רלוונטי בעוד כמה רגעים…
כולי שמחה וטובת לב מהקניה הנהדרת. כשנשארו שלוש דקות להגעת הרכבת, סיימתי לשלם ופניתי לעבר המדרגות הנעות מטה לכיוון הרציף.
דמיינתי לעצמי איך אני מוצאת זמן לפני השינה לקרוא קצת את הספרים החדשים ואיך תהיה לי הזדמנות לשבת עם הילדים כפי שהבטחתי להם עם חוברות התרגול בקיץ.
בזמן שאני מתחילה לרדת למטה במדרגות הנעות, ירדתי רק חמש מדרגות כשפתאום שמתי לב שהשארתי את המחשב הנייד (ה ח ד ש!) על דוכן הספרים.
מייד הסתובבתי לאחור, אחוזת אימה וחרדה כשאני מנסה להלחם במה שהוא כמעט בלתי אפשרי.
אני מיד מחליטה שאני יכולה לחזור אחורנית ונגד כיוון המדגות שנעות כלפי מטה ואני מנסה ללא הועיל לטפס ולרוץ נגד כיוון התנועה שלהן כלפי מעלה.
לא לקחתי בחשבון שאני ממש לא יציבה, עם שתי ידיים עמוסות בספרים ששוקלים די הרבה, תיק שנמצא על הכתף וגם הוא לא קל משקל ועם כל אלה, אני מנסה לנצח את המדרגות הנעות, שנעות מטה בזמן שאני מנסה לעלות למעלה…
לא עובר רגע ואני מתרסקת ונופלת (למזלי לא עפתי והתגלגלתי לאחור). הרגליים חוטפות את מלא עוצמת הנפילה. הידיים לא נפגעות ורק בגלל שהספרים נופלים קודם ומגנים עליהן.
הלב שלי דופק חזק, אני מרגישה אדרנלין, נשארו שתי דקות לרכבת והמחשב החדש נשאר על הדוכן, מה אני עושה???
עוד לא הרגשתי ממש כאב, רק המשכתי לחשוב על זה שיש לי ממש מעט זמן, אני רוצה להספיק לרכבת, אני רוצה למצוא את המחשב ומהר לפני שמישהו אולי יקח לי אותו.
שוב אני מנסה להלחם במדרגות הנעות ומנסה לטפס נגד הכיוון, "רק חמש מדרגות מפרידות ביני לבין קומת דוכן הספרים ממנו הגעתי" אני חושבת לעצמי ובטוחה שאני יכולה לעשות את זה הפעם.
אבל אני נופלת. הפעם אני מרגישה כבר כאב, אך הוא נעלם מיד.
זה לא מפתיע במיוחד לנוכח כמויות האדרנלין שרץ לי בדם והלחץ שאני מפעילה על עצמי עם המחשבות על הרכבת שתיכף מגיעה והמחשב שלי שנשכח על הדוכן.
למזלי, למרות הנפילה בשנית, גם הפעם הידיים ניצלו.
עדיין, באופן לא מודע לא עיכלתי את כל המידע בצורה יעילה ואני שוב מתרוממת ואני מנסה לשווא להילחם במדרגות הנעות.
אני נופלת בפעם השלישית, הפעם הכאב חזק יותר ועדיין הוא לא מונע ממני לחשוב שאני יכולה להצליח, רק שהפעם אני נעצרת.
ברגע אחד הכל השתנה, רגע אחד של הארה – איך בעלי היה מגיב?
כל מה שאני משתפת בו כאן קורה תוך רגעים, המהירות שבהן המחשבות חולפות לי בראש היא בלתי נתפסת.
איך שהוא פתאום זה נקלט לי שאני נופלת שוב ושוב, כי אני עושה משהו בצורה מאוד לא נכונה, לא יעילה ופועלת על פי "תוכנה" שגויה.
ברגע אחד הבנתי שזה כמו להלחם בתחנות רוח.
התאפסתי ושאלתי את עצמי איך בעלי היה מגיב?
לא סתם בחרתי בו כדוגמא, אני מכירה את קור הרוח שלו ויודעת שהוא לעולם לא היה נותן לעצמו ליפול ככה ובטח שלא יותר מפעם אחת.
ואז גם הבנתי שהתחושה של הלחץ שלי היא הלחץ שאני הפעלתי על עצמי.
היה לי ברור שאם הוא היה במקומי והוא היה קולט שהוא שכח את המחשב, הוא היה נשאר שמח וטוב לב ובכל מקרה הוא היה נשאר שליו ור ג ו ע!
(טוב אולי לא שמח וטוב לב, אבל בטח שהוא לא היה נכנס ללחץ שאני הפעלתי על עצמי).
ידעתי שהוא בטוח היה יורד במדרגות הנעות והוא גם היה משתמש בעובדה שהן כבר עושות חלק מהעבודה עבורו ויורד בקצב מהיר יותר.
הוא מיד היה עולה במדרגות הנעות והיה מנצל את העובדה שגם הן כבר עושות חלק מהעבודה והוא היה מגביר את הקצב. מגיע נינוח ושליו לדוכן הספרים, מוצא את המחשב ומספיק גם לרכבת.
כל המחשבות האלה וגם הספקתי להגיע לדוכן, לראות את המוכר עומד משתומם וחושב לעצמו "מי השאיר מחשב נייד ככה על הדוכן" ( או שאולי כל זה היה בדמיון שלי).
לקחתי את המחשב הודיתי למוכר והלכתי הרציף. אז גם קלטתי שהבוהן שלי מדממת… מאותה השניה גם הכאב ברגליים היה בלתי נסבל ממש.
כל צעד הרגיש כאילו הרגע נפלתי שוב.
התאפקתי והחזקתי את הכאב ואת הדמעות שהרגשתי שמבצבצות בעיניים לקחתי נשימה עמוקה פנימה מנסה להשקיט את הכאב והספקתי לעלות על הרכבת.
התיישבתי בתוך הקרון, חבולה, פצועה, כואבת ומדממת. הוצאתי מגבון לח שהיה ארוז מאחת המסעדות שאכלתי בהן פעם.
מזל שהכנסתי איזה אחד או שניים לתיק (כאמא למדתי די מהר שמגבון גם אם הוא בודד תמיד יימצא לו שימוש עם הילדים).
מי היה מאמין שכל זה קרה בפחות משלוש דקות?…
ככה עובד תת המודע שלנו. הוא עובד מהר, הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים ואנחנו אפילו לא מודעים למה שקורה לנו בראש רוב הזמן.
לפעמים המהירות שבה הוא עובד משחקת לטובתנו, אבל פעמים רבות, כמו במקרה שלי כשנפלתי במדרגות הנעות, תת המודע שלי פעל נגדי.
איך תת המודע שלי פעל פה?
האוטמט שלי היה להלחץ או להגיב בלחץ לסיטואציה של המחשב שנשכח.
האוטמטים שלנו נמצאים בתת המודע שלנו.
כשאנחנו מגיבים באופן מיידי, התגובות שלנו הן מתוך תת המודע.
בפועל, מה שקרה לי היה שלא חשבתי בצורה בהירה או נכון יותר לומר לא חשבתי נ ק ו ד ה!
פעלתי על אוטומט, האוטומט שלי במקרה הזה פעל נגדי.
מהלחץ שהייתי שרויה בו, לא ניתחתי את הסיטואציה באופן אפקטיבי ולכן נפלתי ויותר מפעם אחת.
איך זה קורה? איך הם נוצרים האוטומטים האלה?
האוטומטים האלה יכולים להיווצר בצורות שונות ובאופנים שונים ובתקופות שונות בחיינו.
רבים מהם נוצרים בתקופה מוקדמת בחיינו, או כאשר ישנה סיטואציה שהתגובה הרגשית שלנו הייתה שם מאוד עוצמתית שהיא "נצרבת" חזק בתת המודע, כך שבסיטואציות דומות, התגובה שלנו תהיה דומה.
במצבים כאלה, המוח שלנו יוצר הקשרים נוירולוגיים חזקים ובהתאם להקשרים האלה אנחנו נגיב בסיטואציות דומות בעתיד.
אם לדוגמה האוטומט שלי, היה נצרב כך שכש"טעיתי" בעבר או עשיתי משהו "לא בסדר" היה להגיב ברוגע ושלווה, סביר שגם הפעם הייתי מגיבה כך, כפי שבעלי מגיב ברוב המוחלט של המקרים שבהם אני מגיבה בלחץ.
אז מה עכשיו זה נשאר לנצח? אי אפשר לתקן את האוטומט הזה היום כשאנחנו כבר "גדולים ומעוצבים"?
התשובה היא חד משמעית "כן"! בוודאי שאפשר לשנות את האוטומט הזה ולתקן את התגובה האוטומטית שלנו כך שבמקרה אחר שבו היינו עשויים להגיב שוב בלחץ, נגיב ברוגע ונשאר שלווים.
הרי יכולתי להשיג את אותה התוצאה, כלומר למצוא את המחשב בדוכן ולהגיע לרכבת ובזמן.. ממילא הגעתי לתוצאה הזו, רק שיכולתי להשיג את התוצאה הזו ללא כאב כלל.
אז איך עושים את זה באמת?
כאן הטכניקות של שיטת הNLP באות לידי ביטוי ועושות את החיים של כולנו לקלים הרבה יותר.
זה מה שאני עשיתי ומה שאתם תוכלו לעשות אם גם לכם יש תגובות של "לחץ" כך שתוכלו להגיב ברוגע ובשלווה במקום בלחץ:
דמיינו לכם סיטואציה מלחיצה דומה או את אותה הסיטואציה שבה נלחצתם בצורה חיה ככל האפשר. כלומר, דמיינו את מה שקרה לפרטי פרטים כאילו אתם רואים את זה בסרט. תראו את הכל, תשמעו את כל מה שקורה שם תתחברו להרגשה ודמיינו את כל זה, עד לרגע לפני התגובה של הלחץ.
בשלב הזה תעצרו ודמיינו לעצמכם איך אתם מגיבים אחרת. דמיינו איך אתם מגיבים בתור אדם רגוע, או שתשאלו את עצמכם איך אדם רגוע היה מגיב במקומכם? ודמיינו את עצמכם מגיבים כך.
תראו את כל מה שקורה שם אחרת עכשיו, תשמעו את כל מה שקורה סביבבכם את הקולות בראשכם, תרגישו כמה טוב רגוע ונפלא זה מרגיש להגיב אחרת ברוגע ובשלווה.
דמיינו לכם עוד סיטואציות עתידיות שבדרך כלל אתם מגיבים אליהם בלחץ, רק שהפעם אתם מגיבים בצורה חדשה. אתם רגועים ונשארים שלווים.
ישנם כמה שקוראים עכשיו ואומרים לעצמם "מה זאת אומרת לדמיין?!" "מה זה מה שישנה לי את התגובה בפעם הבאה?!" ובכן כן ולא.
כן, אם תדמיינו בדיוק כמו שתארתי כאן, ברמה שבה אתם חווים את הדמיון כאילו זו מציאות.
כך שככל שתחזרו על על הדמיון הזה מספר פעמים רב יותר, אתם תגלו שבפעם הבאה התגובה שלכם השתנתה.
זה מגובה במקרים רבים שאני עבדתי איתם, אבל לא צריך להאמין לי. מחקרים רבים כבר הוכיחו שהמוח שלנו מגיב לדמיון כאילו זו הייתה המציאות.
איך זה קורה?
ברגע שאתם חוזרים שוב ושוב על אותה הסיטואציה בדמיון נוצרים קשרים נוירולוגיים במוח מה שהופך את התגובה בפעם הבאה לשונה, כי בעצם נוצר אוטומט חדש.
המדע והNLP לשרותכם. 🙂
למי זה לא יעבוד?
זה לא יעבוד עבור כל אלה שלא ינסו ולא יפעלו בדיוק כפי שהנחתי פה.
אז תנסו, תגלו בעצמכם שזה עובד.
זה ישתלם לכם, כי זה ישנה לכם את החיים ויזניק אתכם קדימה!
מוריה רובין קסוס
054-4354234
נקודת הזינוק להצלחה שלך!
