עברו כמעט עשרים שנה מאז הפעם האחרונה שפגשתי אותה.

היא נראית אותו הדבר בדיוק; אותם תלתלים, ועיניים רכות וחיוך כובש.

יש לה שם דרום אמריקאי שמתנגן יפה.

כשאומרים אותו זה כמו שיר שמתנגן בפה. (יצא לי חרוז ובכלל לא התכוונתי).

 

“את שינית לי את החיים!”

המילים האלה שלה העלו בי מבוכה.
והמבוכה התחלפה אצלי ברגע אחד בתחושת ייעוד ושליחות.

תחושת התרגשות הציפה את כולי.

 

פתאום הבנתי שכבר לפני עשרים שנה חייתי את הייעוד שלי.

בזמנו עוד עשיתי את מה שעשיתי,
מבלי לדעת שיום אחד אני אעסוק בהזנקת אנשים להצלחה,

שאעורר בהם השראה לקום, לעשות ולשנות את חייהם לטובה.

שאני אהיה זו שאהווה עבורם מודל ודוגמא….

 

אני לא מתפלאה שיש לי את התוצאות וההישגים שיש לי, 
כיוון שאני יודעת בוודאות שאת מה שאני עושה היום,
אני עושה עם ידע רחב וכלים שהשימוש בהם כבר הוכח במשך עשרות שנים בעולם, 

כמייצרי שינוי אפקטיבי על מאות אלפי אנשים ברחבי כל העולם.

לכל זה, נוסף הניסיון הרב שרכשתי עם המתאמנים והמונחים שסיימו תהליך הזנקה אישי איתי ומדווחים לי,
שהחיים שלהם השתנו לטובה והם כבר לא יחזרו למקום בו הם היו בעבר.

 

בזמנו עוד כשהייתי משוחחרת טרייה אחרי השירות הצבאי,

היא הייתה עובדת חדשה באחד מסניפי המכירות של אותה החברה שבה עבדנו יחד שתינו.

ראיתי את חוסר הביטחון שלה.

השפה העברית עוד הייתה לה קשה והמבטא הכבד שלה מנע ממנה לפעמים מלגשת ללקוחות.

מסתבר שהיא זכרה את שיחות העידוד שלי, כשאמרתי לה שהיא יכולה הרבה יותר מזה,

שהיא מוכרת מעולה ושתפסיק לפחד ושהיא תצליח.

היא מספרת שאני הייתי היחידה שהייתה נחמדה אליה,
שהתייחסה אליה בכלל וגרמה לה להרגיש שהיא לא לבד.

 

האמת היא שמאוד הבנתי לליבה, הבנתי שלהיות עולה חדשה במדינה שלנו, יכול להיות קשה מאוד.

הבנתי שזה יכול להוביל לתחושה של בדידות וזרות, גם אם אומרים לך שזו המדינה שלך.

 

אני יודעת את זה, כי ההורים שלי עלו ארצה בסוף שנות השבעים.

אז אני נולדתי. הבכורה למשפחה בת 4 ילדים.

אני זוכרת את הסיפורים של הוריי אודות הקשיים שהם התמודדו איתם.
הקושי בלימוד השפה החדשה, הקושי להשתלב בתרבות המקומית והמאבק היומיומי לשרוד.

מסתבר שכשנולדתי לא הייתה להם אפילו גיגית, שלא לדבר על אמבטיה לקלח אותי בה.

גם כסף לשלם עבור האמבטיה לא היה להם…

 

אבא שלי ז”ל, היה אדם עם המון גאווה.

מבחינתו לגשת ולהתחנן לעזרה היה דבר קשה מנשוא.

הוא בכל זאת הלך לבקש אותה בלית ברירה.

 

הם היו רק שלושה חודשים בארץ, הוא היה אז בן חמישים והוא עוד לא למד את השפה העברית.

עד יום מותו כארבע עשרה שנה לאחר מכן, הוא עדיין לא ידע עברית.

 

הוא ביקש מהמוכר בדמעות את האמבטיה שהייתה בחנות.

ניסה להסביר לו כשהוא מסמן לו עם הידיים בתנועות אחיזה וערסול של תינוק,

שהוא צריך את האמבטיה כדי לקלח את התינוקת שנולדה לו.

המוכר הבין אותו בדרך כלשהי ואבא שלי הצליח להעביר לו את המסר שהוא יחזור וישלם לו כשיהיה לו את הכסף… לימים הוריי החזירו לאותו בעל חנות את החוב.

 

אז כשראיתי אותה שם עומדת לבדה, (למרות שהיו עוד עובדים בחנות),
עולה חדשה, נבוכה, כשהביטחון העצמי שלה ברצפה, ניגשתי אליה.
ומסתבר שהמחווה הקטנה והכל כך אנושית הזו נחרטה בזכרונה.

אתמול במקרה נפגשנו,
היא חיבקה אותי והדבר הראשון שהיא אמרה לי היה “את שינית לי את החיים!”

 

גם אתם רוצים לשנות את החיים?

גם אתם מרגישים שאתם יכולים יותר טוב?

אתם לא ממש יודעים איך לעשות את זה?

זה הזמן להזניק את עצמכם קדימה! –

צרו איתי קשר ונתאם מפגש הזנקה ייחודי.

 

מוריה רובין קסוס,

054-4354234

נקודת הזינוק להצלחה שלך!

 

דילוג לתוכן